דף הבית  |  צור קשר  
אסתר המלכה - פורסם בעיתון מאזניים דצמבר 2015 להתחיל מחדש - פורסם בעיתון עבריתון

http://www.hebrew-writers.org/pdf/moz1215.pdf אסתר המלכה - פורסם בעיתון מאזניים דצמבר 2015 למחרת ההלוויה של ניסים בעלה, פשטה אסתר את החולצה השחורה שבה נעשתה הקריעה ולבשה במקומה שמלה פרחונית . מרים, שכנתה הטריפוליטאית נחרדה מכתפיה החשופות ומיהרה לכסותן במטפחת. אסתר הסירה באחת את המטפחת וביטלה במחי יד גם את טענות האיסור כנגד הופעתה הססגונית 'חסרת הבושה', זו שזעזעה גם את נפשם הרגישה של קרוביה. הם אכלו, שתו, דפדפו באלבומים, הביטו בתמונות שחלקן כבר הצהיבו ואחרי שצקצקו בלשונם על ביזוי כבוד המת הזילו דמעות מזויפות. אסתר לא בכתה. שק דמעותיה יבש מאז ניסתה לרכך בהן את לב אביה שהשיאה בעל כורחה לניסים, סוחר אמיד שהיה מבוגר ממנה בשנים. "בינתי," אמר לה ,"הוא יעשה אותך מלכה. יצפה אותך בפנינים ובזהב." "ומה עם האהבה?" שאלה. "כשהבטן מקרקרת," השיב לה, "גם האהבה בורחת." אסתר קבלה עליה את הדין והלכה אחריו והייתה לו אישה טובה וצייתנית כמצוות אמה, ואת חלומה על נסיך שידהר אתה אל האופק טמנה עמוק בפנים . רק על קיום התפילות לעילוי נשמתו של ניסים ביקשה להקפיד. באם לא נמצאו בביתה מניין גברים נקשה על דלתותיהם של שכניה והזמינה אותם להצטרף לפילוס דרכו לגן העדן. בשל כך, הופתע שלום - בעליה של חנות הבדים הוותיקה 'שלום ובניו', על קבלת הפנים החמה לה זכה כשהגיע לנחם. "נפלת לנו מהשמיים". צהל אליו גבר מזוקן שהבחין בו עומד מהסס בפתח, תחב לו סידור והודיע לנוכחים כי יש מניין ואפשר להתחיל. הנשים פינו את הסלון ונכנסו חרישיות למטבח ושלום הגניב אל אסתר מבט והיא החזירה לו בחיוך קטנטן. אסתר הייתה לקוחה קבועה בחנותו ששכנה בתוככי שוק הכרמל. באחד לכל חודש הגיעה לשם לרכוש בדים לשמלותיה או לווילונות שיקשטו את הבית שניסים ציפה בשיש. חבושה בכובע קש רחב שוליים ולבושה בשמלה צבעונית מעשה ידיה להתפאר חלפה במהירות בסמטאות הצרות, מתעלמת מהסוחרים שיצאו מכוכיהם האפלוליים ללטוש בה עיניים חומדות. ביום שראה אותה מחייכת בחיוך חושף שיניים צחורות, סדורות ככפתורים בשמלת כלולות, רטטו פרפרים בבטנו. בשבילה טיפס וירד בסולם פעמים אחדות, נושא על כתפיו הדקות גלילי בד כבדים אשר נפרשו כמניפה רב -גונית מרהיבה על הדלפק. משי כחול כמי נהר עמוק, אורגנזה בהירה, עדינה כהינומה ופשתן פורח בשלל צבעים. "זה," הצביע בגאווה על הסטן שהיה זרוע בכתמי אודם כמשיכת מכחול של צייר, "הגיע אתמול מאיטליה!" אגודלו חגה במעגלים זעירים ובתנועות של עיסוי על פני האריג שנגלה אליה במלוא יופיו. אסתר אחזה בכפות ידיה בכנפי האריג והזרת הזדקרה מהן דקה וארוכה. הוא הרהיב עוז והוליך את ידה המטופחת אט אט ובמתינות כמו שמוליכים תינוק בצעדיו הראשונים ולרגע נבהל מהחירות שנטל על עצמו. מעולם לא החשיב את עצמו לאיש אמיץ. מראהו הצנום לא שידר חוסן וידיו שגזרו וחתכו ופרשו קילומטרים של יריעות בד ססגוניים, היו עדינות ואצבעותיו רכות כידי אישה והן טופפו על הבד בצעדי ריקוד. כשיצאה משם עם החבילה הארוזה היו רגליה קלות. הפעם לא התעלמה ממבטיהם החומדים של הגברים והשיבה להם בחיוך מתוק. בתום התפילה חזר הסדר בסלון על כנו והמנחמים שהוסיפו להגיע התיישבו בחצי גורן על הכיסאות. שלום ישב אתם וכל הערב שתק כדג ולא פצה פה. לקראת השעה עשר החל החדר להתרוקן וגם שלום קם ופנה ללכת. 'שלא תדעי עוד צער...' מלמל בקול שלא הכיר בו את קולו והתכונן לפרידה. "חכה רגע." פנתה אליו פתאום, "רציתי להראות לך משהו." אמרה ונעלמה באחד החדרים. כעבור דקות אחדות חזרה משם לבושה בשמלת סטן מנוקדת במשיכות מכחול לוהבות וארגמניות. "מכיר?" הישרה אליו מבט ונעמדה מולו זקופה ומחייכת. ישירותה הביכה אותו והוא עמד מולה סמוק מצוואר ועד ראש. בחנותו, עטוף בפשתן ובמשי היה כמלך אך בסלון ביתה, חש כעירום. "יצא מוצלח, נכון?" שאלה וענתה בו זמנית ותוך כדי כך הסתובבה על עקביה כילדה קטנה הלובשת שמלת שבת. שלום הסדיר את נשימתו ואוושושים דקים, כרחשיה של מכונת ה'זינגר' השחורה שלו נפלטו מתוך ריאותיו. ידו נשלחה אל שולי שמלתה כאילו מעצמה ותחת אצבעותיו נחשפה ירכה השחומה במלוא הדרה. גם הבוהן קיבלה חיים משלה והחלה לנוע בניעות זעירות במעלה בטנה. אסתר לא אמרה דבר. גם לא כשפשט ממנה את שמלתה האדומה וגם לא כשיצא במחול עם אצבעותיו על בשרה. היא הניחה להן לנוע במסען על גופה. הגוף שניסים דרך בו כאדון, שיווע למגע העדין ונפשה הקרועה מבפנים זעקה לאיחוי התפרים שנפרמו זמן כה רב בגסות. יללות חתולים מיוחמים פרצו אל החדר ואסתר התנתקה ממנו באחת, מבוהלת מעצמה, מרצונותיה. "אני מצטער..." גמגם שלום בגוף מכווץ ובעיניים מושפלות. "אל תצטער." הגיע אליו קולה. דקות אחדות עמד שם חופר במבטו את השטיח, רגל אחת מבקשת לצאת והשנייה מושכת להישאר ומי יודע כמה זמן עוד היה עומד שם לו ביקשה ממנו שילך. 'לך, בבקשה לך'! אמרה וכסתה את גופה בשמלתה שהתגוללה על הרצפה מבוישת. ללא הגה, ובלי שהפנה אליה מבט נוסף יצא שלום מביתה. על המדרכה נשמע הד צעדיו המתרחקים ובחדר עמדו ניחוחות מהולים של בשמים. וריח של אפטר שייב, חמוץ-מריר- מתקתק כריחה של ההחמצה היה חזק מכולם. היא התיישבה על המזרן שמלתה אסופה בחיקה ומיררה בבכי. ולא ידעה על מי בכתה יותר. על עצמה, על שלום או על האהבה שפרחה לה. להתחיל מחדש - פורסם בעיתון עבריתון מזמן לא ישנה בשלווה כזו. שינה רצופה נטו בלי חלומות מסויטים המלחיצים את השלפוחית, מייבשים את הפה ומרטיבים את הכותנת. מזמן לא התעוררה כל כך רעננה ומחויכת. כי טוב לה. והיא מאושרת. אושר אמיתי וטהור בלי להתנצל ובלי להרגיש אשמה. אפילו את היונים שנוהמות על אדן חלונה אינה מגרשת, ונהמתם מתנגנת באוזניה כנעימה אהובה. מגיע להמצע הלילה מהשלפוחית הלוחצת. התענג על השחר שמפציע כל בוקר כמו ניצן המבקש לפרוח, לשמח כמו ילדה קטנה על ציוץ הדרוריות שבאות לגינתה ללקט זרעונים, על השמש השוקעת עגולה וכתומה אל הים הנשקף כמראה צלולה ממרפסת ביתה. מגיע לה. שנים נעה בתוך חלל עצום וריק שהותיר אחריו והנה ניעור ליבה. שוב הוא פועם ומתרגש על יום חדש שמפעפע ומתפרץ מהחלונות עם קולות משכימי הקום, מחלקי העתונים וריח של לחם טרי וקפה. מהחלונות הפתוחים חודרת שריקת בלימה של משאית הזבל. כמו צפירת אמבולנס המבתרת את השמיים. ביום ההוא כשחזרה עם הסלים שמלאה בירקות טריים ורעננים לסלט של ארוחת הערב. מצאה אותו שרוע על רצפת הסלון. עיניו היו מכווצות ופניו מעוותות מכאב. היא רצה אליו בבהלה שומטת את הסל מידה והירקות התפזרו לכל עבר. האמבולנס דהר ברחובות וצפר. צפירה שקרעה את לבבה. יותם. יותם. איך נכנס לחייה בגיל חמש עשרה וכמה מים זרמו בנהר מאז. היא חייכה אליו מהמרפסת קופץ אל הסל שבחצר. הוא החזיר לה מבט ומיד התהפכה לה הבטן כאילו הייתה על סיפון אניה בלב ים סוער. ליבה ניתר משמחה כשהציע לה לרכוב על אופניו בדרך אל הים. היא נזכרת בערגה בבוקר החורפי ההוא עת פסעו יד ביד בין עצי האורן שבכרמל. היער היה שקט, לא היה בו איש מלבדם ומכמה חזירי בר שפקחו עליהם עיניים קטנות. הוא לא הכיר את היער ואת שביליו אך פזר סביבו בטחון והיא פסעה אחריו ולא פחדה. בצהרים פרשו שמיכה על עלוות העלים הלחה. לצדם צמחו פטריות שחמחמות רחבות כיפה ורקפות סגולות נשאו ראשן על הסלעים שמסביב. האויר היה קר והיא כיווצה את גופה אל גופו והניחה את ראשה על ראשו. ריח גופו הציף אותה והיא חשבה כמה היא אוהבת אותו. את גובה קומתו, את שיערו הבהיר העטור בתלתלים.את שמחת החיים המתפרצת. יותם. יותם. חודשים ארוכים יצא ונכנס מבתי חולים, שוכב בחדר קר ולבן חיוור ומותש. בבקרים הרטיבה את שפתיו היבשות במטלית לחה, האכילה במרק סמיך וחם, ליטפה את פניו הדוויים ובלילות שכבה על הכורסא הבלויה בחדר שהדיף ריחות חריפים של חומרי חיטוי והתגעגעה אליו. תלתליו הבהירים נשרו והוא הלך והתמעט ולא נשאר מכתפיו הרחבות ומגופו הגדול כלום. המבט השובב, המתריס שהיה בעיניו הכחולות כמעט ונעלם ורק ניצוץ זעיר, אוד עשן של תקוה נותר בהן. יותם. יותם. היא נשקה על שפתיו היבשות ולפני שעצם אותן בפעם האחרונה אמרה כמה היא אוהבת אותו. עכשיו גם היא עוצמת עיניים ונושמת נשימה עמוקה. זה מייק העומד למולה . הוא צוחק צחוק מתגלגל, בריא וחם שממיס את העצב ומכניס בה שמחה. גם שהוא נמצא אלפי מילין הרחק מכאן, היא רואה אותו בבהירות עד שהיא יכולה לחוש את נשימותיו ואת ניחוחות גופו המהולים בריח אפטר שייב ולימונים. כמה רחוק אפשר לראות בעיניים עצומות! הנה שניהם מטיילים ברחובות הכרך הגדול אוחזים ידיים. נעצרים ליד חלון ראווה או בנין מגדלים ומתנשקים כמו זוג נערים, מרשים לעצמם להסחף ולעשות מעשים שלא עשו אף פעם. סתם ככה כי בא להם. בלי להתחשבן. ולחיות. לחיות! זה היופי בגילם המאוחר. יש להם אהבה גדולה, טרנס אטלנטית חוצה גבולות ויבשות. והיא כל כך מאושרת עד שהיא רוצה לצעוק. כשהיא מביטה במראה היא רואה עיניים קורנות וחיוך פרוש על השפתיים, וגוף נשי שמלא בכל המקומות הנכונים. ואין קמטים וחריצים שסודקים את המצח מרוב דאגה. והיא שמעולם, גם כשהיתה צעירה וחטובה, וגם כששדיה היו זקופים ורגליה הארוכות שיגעו את הגברים לא חשבה ככה. עכשיו היא מרגישה יפה ונחשקת. כי זאת האהבה. קוסמטיקאית גדולה האהבה הזאת. מיישרת קמטים, מציתה אור בעיניים, מסמיקה את הלחיים.

 
 






יצירת קשר | עיצוב ובניית אתר: דפנה וקסלר


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | הצטרף לרשימת תפוצה | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS