דף הבית  |  צור קשר  
הספר נולד מתוך חייה של הסופרת, אשר ילדיה גם הם הגיעו למלבורן שבאוסטרליה, על הביקור שלה ושל בעלה שם." לתקופה קצרה חיינו את חייהם, השתדלנו לא להכביד ולכבד את פרטיותם....." מתוך פתח דבר הגעגועים העזים ואמונה המנחמת מובאים בהמשך "אני מאמינה, שהם לא אבודים לנו הם יצאו את ישראל, אך ישראל לא יצאה מהם. אמנם הם יושבים במדינה אחרת, אבל בפנים- הם תמיד יישארו ישראלים......."

מתוך עולמה שלה כתבה ספר דומה , שניתן מאד להתחבר אליו, שהרי אני וכמוני עוד רבים מכירים מסביבתם הקרובה תופעה זו, של עזיבת ילדים לארץ אחרת והם ממש "רועים בשדות זרים" היו שיצאו ללימודים מי לעבודה שתקדם אותם, ויש כאלה שאולי " בורחים" מסיר הלחץ של המדינה.חלקם ישארו בארצות בהם בחרו לגור, וחלקם יחזרו אחרי זמן מה.כאם וכסבתא אני כה מזדהה עם כאבם , עם געגועיהם, עם ההרגשה , שאולי נכשלו בחינוך ילדיהם מהבחינה הלאומית, נקודה שמודגשת, מאד בספר זה.ובאשר לספר, אצטט מספר שורות מן העטיפה " למעלה משנה לא נפגשו. נכון, הם שוחחו בטלפון והיא שמעה אותה צוחקת ושרה בקול שנשמע כה קרוב, אך היה רחוק כל כך שרק הגביר את געגועיה לריחה המתוק, לניחוח שערה, לחיבוק של של הגוף. תמרה.... איך תקבל אותה עכשיו?כך מתחיל ביקורה המטלטל של רעיה אצל בנה יונתן במלבורן. הגעגועים לבנה וכלתה ואל נכדתה האהובה בת השש ממריצים אותה לנסוע אליהם לבדה ללא אורי בעלה, המתנגד לנסיעתה."ראוי לציין שרעיה נסעה, תוך כדי משבר עם אורי בעלה, אשר מתאושש מדיכאונו בנסיעה לסין מטעם עבודתו, שמחזירה לו את שמחת החיים ואת שניהם לזוגיות איתנה כפי שהייתה בעבר.שם הספר מעניין, ואכן רעיה רואה וצופה בהתנהלותם של ילדיה,וכך היא אומרת" כולם מדברים באותה שפה, ד"ר שרון יונתן שלה חבריה שמעלים את הנושא כמעט בכל מפגש חברתי, והם כואבים את עזיבת הילדים ומאשימים את המדינה , שאין היא משקיעה מספיק בבניה הטובים. כמוה הם רוצים להאמין שהם שם 'בינתיים' עד שיסיימו את לימודיהם יסתדרו קצת ואז יחזרו" עמ' 120.למעשה החיים במלבורן , אינם כה שונים מחיינו במישור היומיומי.הישראלים שומרים על קשר ביניהם(אינם מתערבים עם היהודים הוותיקים, תופעה מעניינת וראויה למחקר) דבר אחד משמעותי אולי שונה וזו המציאות הביטחונית שלנו, ובימים אלה היא מקבלת משנה תוקף.בנה אומר" עצוב, אבל זה המצב בארץ,מלחמת הישרדות יום יום שעה ושעה"הסביר" ותראי מה קרה , הפכנו לאדישים...."והאם עונה לו" ובכל זאת פעמיים בשנה ביום הזיכרון וביום השואה, אנו מרכינים ראש לזכרם ולדקה עוצרים הכל " אמרה" אני לא חושבת שיש עוד מדינה שזוכרת ככה את מתיה עמ' 129.רעיה עושה מאמצים אדירים ליצור קשר עם נכדתה, היא למעשה החוט שיצור קשר עם הארץ או , חלילה, תגרום לניתוק.אני מכירה בני משפחה שלי, שהיו רוצים לחזור לארץ, אך נכדיהם כבר (במקרה זה) אמריקאים לכל דבר והם נשארים שם בגללם.הזמן הוא בהחלט גורם משמעותי בשהות בארצות נכר.רעיה מגיעה לקראת סיום ביקורה למין השלמה וקבלה, וראייה חדשה על המציאות הזאת" אולי הגיע הזמן ,שנשים בצד את מה שלמדנו מהורינו ונתחיל להקשיב וללמוד את הרגשתם, גם אם זה לא תמיד נעים לנו. אני בטוחה שגם אבא היה מבין שישראל היא לא מרכז העולם. אדם לא צריך לשעבד את נפשו לגיאוגרפיה"מבחינתי אלה מילים שבאים להקל עליה את המשא הזה. נכון שאיננו במצור, והעולם הוא כפר גלובלי, והוא מפתה ומושך.אך הפרידה מילדינו ונכדינו היא קשה ביותר וכואבת.ספר זה אקטואלי, כתוב יפה, משקף מציאות שהולכת ומתרחבת.אני ממליצה.רבקה.

 
 
הצג מידע נוסף לכתבה
חזור לדף הקודםהדפס כתבה שלח כתבההוסף הודעה/תגובה
 שיתוף